צ'צ'ה פורת

צ'צה פורת הייתה ממקימי מושב עין יהב שבערבה והיוותה דמות חריגה בנוף המדברי
ויחד עם זה חלק בלתי נפרד מנוף בראשיתי מדברי זה.
בעברה הרחוק הייתה ספורטאית מחוננת (כדורסל, שחייה טניס שולחן) מאז ומתמיד חובבת מושבעת של טיולים רגליים ורכובים (צ'צ'ה אהבה לחרוש בעיקר במדבריות) בעולם, בארץ. כמעט על בסיס יומי נסעה בג'יפ האלמותי שלה לגלות מה נשתנה ברחבי הערבה, אותה היא הכירה כאת כף ידה.

חלוצה נטו – לאחר שחרורה מהנח"ל, בשנת 1960 , מגיעה החיילת לשעבר צ'צ'ה מסיר הבשר
והספורט של הצבא היישר לסוף העולם. לעין יהב שבערבה.
לאחר התחלה לא קלה היא מתחתנת עם חגי ונסחפת למערבולת של ציונות.
הקמה עשייה, עבודה וחלוציות.

הירידה לעין יהב

צ'צ'ה הגיעה לעין יהב ע"י תמימה, קצינת ח"ן ראשית לשעבר שהתקשרה אליה ואמרה לה
"צ'צ'ה את הולכת אחרי חזונו של דוד בן גוריון, להפריח את המדבר". 
"אני זוכרת מצוין את יום הירידה לעין יהב (שהייתה אז וגם כיום נחשבת קצת לסוף העולם). ישבתי אז בבאר שבע ב- "מוריס" (החומוסייה האגדית שהייתה מפורסמת בבאר שבע בשנות השישים) וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי. אחרי שש שעות הגיע קומנדקר פתוח ואסף אותנו. ונסענו, ונסענו וקר, וקפיצות. אחרי ארבע שעות נסיעה בערך ב – 2 לפנות בוקר מודיע הנהג "הגעת!!" ירדתי ונכנסתי לחדר האחות, אילנה זית ז"ל שקיבלה אותי בפנים חמוצות ואמרה לי תתארגני ונתראה בבוקר. לא מיטה, לא משהו לאכול, לא מישהו לשאול אותו איפה אני ולאן הגעתי. אבל לאחר שלוש שעות של בכי ושל שינה לא שינה חזרתי לעצמי והתחלתי לארגן את העניינים. בהמשך היינו אילנה ואני חברות נפלאות". בשנים הבאות מתמסרת צ'צ'ה לבית, לעבודה בשדה,
לילדים ולבעלה חגי אותו היא אוהבת ומעריצה. סדר היום קבוע. 
קמים בחמש בבוקר ויורדים לקטוף; פלפל, מלונים, עגבניות להוציא שום, או מה שיש. בשעה שבע בבוקר חוזרים הביתה שולחים את הילדים לבית הספר וחוזרים לשדה.
ב- 12:00 חוזרת צ'צ'ה הביתה מכינה ארוחת צהרים לילדים שאמורים לחזור מבית הספר וביחד כולם אוכלים ארוחת צהרים  
ב15:00 שוב לשדה הפעם עם הילדים, עובדים עד 18:00 וחוזרים להכין ארוחת ערב
ואז… סוף סוף יש זמן. 
זמן זה מנצלת צ'צ'ה לעיסוק באומנות ולפעילויות תרבות. צ'צ'ה באותם ימים לא נחה לרגע. משתתפת בועדות, אחראית לארגן  אירועים, שמתקיימים במושב ובזמן שנשאר מפסלת, מציירת ועוסקת בספורט. 
"אתם מלח הארץ" הודיע יצחק נבון, נשיא המדינה לה ולבעלה חגי שייצגו
את מושב עין יהב בקבלת פרס העבודה על שם נמיר.
במקצועה הרשמי (כחלק מהיותה חקלאית) הייתה מעצבת נוי במושב. במהותה הייתה אשת חברה. אבל בראש ובראשונה הייתה אמנית ופסלת רב תחומית כ- 40 שנה צ'צ'ה פיסלה בברונזה וקרמיקה. היא יצרה יצירות אקולוגיות מגרוטאות ברזל ומחלקי מיכון חקלאי. היא שילבה את מתכות הברזל עם גזעים ואבנים שאספה במהלך טיוליה הרבים בערבה. בשנים האחרונות החלה להפוך גזעי עץ עתיקים ליצורים חיים באמצעות ליפוף של חוטי ברזל.

גן הפסלים

את האומנות גילתה צ'צ'ה בחוג לקרמיקה עם האומנית מערד,
זוהר לירז, והיא מיד נשבתה בקסמה של זוהר ושל האמנות  
"מאז שהצטרפתי לחוג, הפכה האמנות לחלק בלתי נפרד מחיי".
 הפיסול היה עבור צ'צ'ה דרך לתעד את החוויות, החברים והאירועים של חייה. כל טיול או אירוע משפחתי תועד במחברות ובהמשך הפך ליצירת אמנות "חיי המשפחה המיוחדים שלי, חגי בעלי, ארבעת ילדי, החברים, הטיולים והמדבר מציצים מכל פינה של כל אחת מיצירותיי 
תקופה משמעותית נוספת לפסלת צ'צ'ה פורת היתה התקופה לאחר מותו של חגי בעלה.  תקופה זו היתה תקופה של רגשות חזקים של געגועים ובדידות יחד עם השתחררות והתבגרות בתחום הפיסול. בתקופה זו יצרה צ'צ'ה יצירות רבות כמו הפסלים "געגועים", "משפחה" וכמובן הפסל "השמים הם הגבול", פסל סביבתי בכניסה לעין יהב, לזיכרו של חגי.
"חשתי חובה להקים את הפסל לזכרו של חגי בעלי שם השמים היו הגבול"
צ'צ'ה ניזונה מאנרגיות מיוחדות שמאפשרות לה לקחת את החלומות בשתי ידיים לתרגם אותם לעשייה ובהמשך להנציח אותם  בעזרת הכתיבה  ודרך עבודתה האמנותית. צ'צ'ה פיסלה
בחמר ובברונזה, בשיש, בעץ, בברזל ובאבן.
פסלים לבית ופסלים סביבתיים. כל פסל מהווה סיפור אישי
כל פסל מהווה אבן דרך בחייה העשירים.מתנות מהמדבר.